כל הסיבות למה "הארי פוטר" צריכה להיות אנימה

17 בדצמבר 2011 בשעה 6:50 AM | פורסם בUncategorized | השארת תגובה

ובכן, שוב לא יצא לי לעדכן. הפעם שברתי אפילו את השיאים של עצמי, הידועה בתור "שיאנית עולם בעצלנות ואי יכולת לעדכן קבוע" ואף "שיאנית עולם בלספק נימוקים לא משכנעים בעליל לעובדה זו", ולא עדכנתי באיזור החמישה חודשים. למזלי, עצם העובדה שהתגייסתי מאפשרת לי לשלוף את התירוץ הזה שוב ושוב ולנופף בו לגאווה כששואלים אותי מדוע לא הספקתי דבר מה, על כן אשתמש בו גם כעת – התגייסתי, והצבא שותה לי כרגע את הזמן בקשית. אז אחרי שיישרתי את הנקודה הזו, ואתם תהיו מחויבים להסכים לה ולהנהן בהבנה (כי בואו נודה בזה, חיילים זו מניפולציה רגשית אחת גדולה), הגיע הזמן לחגוג את המאורע החריג שלשמו התכנסנו, בשעה טובה ומוצלחת – עדכון הבלוג ופרסום רשומה חדשה.

והפעם, התכנסנו כאן היום על מנת שאוכל לחלוק את הגיגי בנוגע לתופעה (בדימוס) שחרכה את הקולנועים (ואת הארנק שלי) בשמונה השנים האחרונות – הלא היא, הארי פוטר. לאחר צפייה מייגעת בחלק האחרון של הסדרה, לא יכולתי שלא לתהות מדוע עד היום, לא נעשתה אדפטציה אנימתית וממותגת להפליא לכותר. הלא, על טבעי המוצלחת, זכתה לאדפטציה אנימתית לא רעה בכלל (יחסית למקבילותיה לז'אנר המיתוג), כמותה גם איירון מן, אקס מן ואפילו מייפל סטורי – סדרות שהייתי מעדיפה שלא להזכיר ביום חול מחשש לטראומת צפייה חוזרת, אבל אין מנוס מלהכליל אותן תחת סוגה זו, שצוברת תאוצה בשנים האחרונות והופכת לרווחת יותר ויותר. "אם כן, במה נפלה "הארי פוטר" מסדרות אלו?" חזרה וקדחה השאלה במוחי, על כן החלטתי להקדיש פוסט (במתכונת חצי-הומוריסטית להפליא) לנושא, וכך אולי להאיר באור קצת שונה את המותג שמיצה את עצמו אך טרם נעלם מן העולם.

1. פנגירלז – יכולות לעשות למעריצים האמריקאיים קורס בהערצה
תאוריית הפנגירלז הכלל עולמית המוסכמת על פי כל, מכירה ביכולתם של כל זוג גברים בעולם להפוך ליאוי. הארי פוטר ודרקו מאלפוי, האחים וויזלי, דמבלדור והאגריד והזרוע עוד נטויה. עובדה זאת בשילוב זעקות השבר – "OMG! מאלפוי כזה ביש!" ומקבילותיהן במחסן המילים הכה רחב של הפנגירלז (בישי/ביש/יאוי?) יכולות להפוך את מעריצות הארי פוטר ולו האובססיביות ביותר לשה תמים ובלתי מזיק שלא מחבב בעליל את חג הפסח. רצח את אביו בגרזן בהשראת סקול דייז (מענין אם הוא גם ביים סצינת NICE BOAT), רצח בהשראת דט' נוט? יש למעריצות העולם עוד לאן לשאוף.

2. שלום יפנית, להתראות מבטא בריטי מעיק
אם גם אתם מדמיינים שעת תה בריטית מהוקצעת בעת דו-שיח סטנדרטי ואופייני בין דמויות הסדרה (אם כי סביר להניח שזאת רק אני), ולא יכולים שלא לאטום את אוזניכם בפלצות לאור העודף במבטא בריטי תקני להחריד, העופף דיאלוגים רבים הכוללים דמויות כגון מקגונגל – דמיינו לכם את אותה הסדרה, במבטא יפני (כמעט) תקין למהדרין, גדוש בהברות לא ברורות שנלקחו מהשפה האנגלית ועברו הסבה אנימתית קלה. נסו לדמיין, כמו כן, את שמות המתקפות נהגות על ידי מדובבים יפניים – ותהיו בטוחים שהדיבוב יהיה ללא ספק הכל חוץ ממשעמם. יפנית שזורה במילים אנגליות שעברו ג'פאניזציה קלוקלת? IN. בריטית תקנית? OUT.

3. ושלום לשערוריות ההוליוודיות
דניאל רדקליף מצטלם עירום עם סוסים? השחקן של דמבלדור (יש מישהו שבאמת זוכר את השם שלו) מת? אמה ווטסון מקצצת את מחלפות ראשה? על ידיעות משמימות כגון אלו, כמותן גם שערוריות הוליווידיות מיותרות שדבקות בכל יוצא תעשייה שני, סביר להניח שלא נשמע ממדובב יפני ממוצע – בטח ובטח שלא מדמות אנימה דו-ממדית. בתעשייה שבה מיתוג ומסחור מדברים יותר מאנושיות ואופי, לא פעם בלתי אפשרי שלא לשמוע על ה"מסביב" ולעיתים אף בלתי אפשרי שלא לשמוע עליו בלבד (קאסט השחקנים, השערוריות שמאפיינות אותם טרם האקרנים, במקביל להם ואחריהם, פופולאריות גואה ופופולאריות דועכת) – דבר שלא תתקלו בו בהנחה והסדרה תהיה אנימתית.

הסעיף הבא הוא ספויילר. לא קראתם את הספרים ולא ראיתם מעבר לסרט החמישי? דלגו לסעיף שש, ולא הקריאה על אחריותכם ואחריותכם בלבד.
4. כדי שנוכל לבכות על כך שסטודיו DEEN הרס את המוות של דמבלדור
וכי מה עושה הסטודיו הנ"ל טוב יותר מלחרב סצינות מוות (שאם תשאלו אותי, מחורבות ממילא)? אה, כן, מספק לנו כותרים חצי אפויים ומנות גדושות ומשולשות של סמוראים כושלים (Hakuouki) שאלוהים יודע מדוע אנו מבזבזים את זמננו בלצפות בהם מעונה לעונה.

5. כדי שנוכל לעשות לדאמבלדור סאנרייז!
וכי מה אופף את הסטודיו הנ"ל יותר טוב מליצור דמויות, להרוג אותן ולהחזיר אותן שוב אל המסכים לסבב נוסף? (ואז, כמובן, להרוג אותן שוב. מוות זה רייטינג). ואז, כמובן, לא נוכל להתלונן ולבכות על עובדה מרה זו (מה שלא ימנע בעדנו לעשות זאת, בכל מקרה).

6. כדי שהשחקנים יראו לנו במציאות חתיכים יותר
אחרי כל עיבוד אנימתי (לעיתים, ניתן אף לומר "איבוד אנימתי"), אי אפשר שלא לומר שהמקור הרבה יותר טוב. לרוב, קאסט השחקנים אינו נופל גם הוא מהכללה גורסת זו – אחרי צפייה בהארי פוטר בתור אנימה, מי יודע, אולי יבוא היום ובו נוכל לומר בוודאות כי השחקן של הארי פוטר, וכמותו שחקנים נוספים שלא הערכנו כל כך בהתחלה, הרבה יותר טובים ממה שחשבנו שהם. בעצם, אחרי זה   יתכן כי הכל יראה יפה וטוב יותר.

7. תירוץ לחורים בעלילה
"איך הם יכניסו עלילה של שבעה ספרים לתוך סדרה בת 12 פרקים?!" אנו זועקים בחצי תמיהה חצי סלחנות. שכן, נראה כאילו אין אדפטציה בתעשייה שמספר הפרקים לה זכתה באמת תואם את מספר הפרקים שנדרשים לסדרה כגון זו. 26 פרקים לסדרה מגילתית כגון "על טבעי"? 26 פרקים לאדפטציה למנגת האון-גואינג המצליחה "דד-מן וונדרלנד"? וזאת רק ההתחלה. אם להודות באמת, לאחר מבט חטוף במספר הפרקים, אנחנו הופכים לסלחניים בהרבה כלפי אותה האנימה, ומצפים להרבה, אבל הרבה פחות (וכך, אולי, יש לה סיכוי ולו הקלוש ביותר להתעלות על צפיותינו. או להכשל כמו שצפינו ממילא).

8. כדי למתוח עוד יותר את המסטיק המתוח ממילא
סדרת המשך לאנימה שהסתיימה לפני חצי עשור? סטאנדרט. סדרות און-גואינג שהולכות לא להגמר לעולם? מקובל. OVA, שלוש עונות, עוד OVA, מנגה, תוספות פנסרביס מיותרות למעריצים ואינסוף כותרים (ע"ע, היגוראשי)? תופעה רווחת. בעוד בתעשייה סדרת סרטים באה וסדרת סרטים הולכת, סדרות רבות בתעשיית האנימה מסומנות בתווית ה"כאן כדי להשאר, ולאורך זמן". משפט נונה-אי עתיק אומר, שאם יש לך כותר אנימתי מוצלח, קח בחשבון שצריך לנצל אותו עד הסוף. והיכן עומד הסוף הזה, זהו עניין סובייקטיבי בהחלט.

9. וסיבה אחרונה וחביבה, שממצה את כל הסיבות שטרחתי להזכיר עד כה – כאן.

אומני הג'י – פופ של הרגע – Part I

27 ביולי 2011 בשעה 12:17 PM | פורסם בUncategorized | 7 תגובות

מאז ומתמיד יועד הבלוג לביקורות אנימה ומנגה, קהילה, כנסים ומה שביניהם. אך תקופת היובש האחרונה, בה כמעט ולא צפיתי במאסת האנימות הרגילה שלי כבימים עברו, גרמה לי לתהות בדבר הרחבת  תחומי העניין של הבלוג אל מעבר להגבלות הקיימות ואף למתוח את הגבולות אל תחומי העניין שמעניינים אותי בהווה – מוזיקה יפאנית, דוראמות, תרבות יפן ככללה ושאר נושאים שאין מניעה מלהכלילם תחת יריעתו של בלוגי הנידח. בתור פתיחה המבטאת את הרוח החדשה, שמתיימרת לחולל שינוי ולהרחיב את תחומי העניין בבלוג, בחרתי להתמקד דווקא במוזיקה היפנית, אחד מתחומי העניין המרכזיים שלי בשנים האחרונות.  מכל מגוון הסגנונות הקיימים, הסגנון שנתחבב עלי ביותר הוא דווקא ג'י פופ. סטיגמות רבות הודבקו לסוגת המוזיקה הכה-פופולארית בשנים האחרונות – יש הטוענים שהיא מושפעת מהאמריקניזציה, יש הגורסים שהיא שטחית ורדודה, אינה אותנטית לכל תקופה אלא זמנית, ארעית ומתיישנת כהרף עין. את מקומו של סינגל הפופ שפופולארי כיום, בוודאי יתפוס תוך שבוע סינגל אחר, לפי ראות עיניהם של אלו אשר אינם מזוהים עם הפופ המודרני. אך לא תמיד כך הדבר. כמו בכל ז'אנר, גם ז'אנר הפופ חובק בזרועות ארוכות תתי סגנונות רבים – ביניהן, מוזיקת המיינסטרים, אשר מהווה פלח מאוד מצומצם ומוגבל, שלעיתים, גם לא כל כך מיצג או משליך על הכלל. בפוסט הבא שלפניכם השתדלתי להתמקד ככל שניתן באומני הפופ שאני מאזינה להם בהווה, תוך ניסיון לגוון ככל האפשר. חלקם מיינסטרימים וחלקם פחות, חלקם מקפיצים יותר וחלקם שקטים, אך המכנה המשותף לכולם הוא יכולותיהם המוזיקאליות אותן אני מחשיבה כיוצאות דופן, וסבורה כי כדאי מאוד להאזין להם. הפעם, הפוסט מחולק לשני חלקים – ופרסומו של הפוסט השני, פוסט ההמשך, תלוי בהצלחתו (או אי הצלחתו) של הפוסט הראשון. קריאה מהנה.

 

Kokia: שמה במקור הינו אקיקו יושידה.  אקיקו היא זמרת, כותבת שירים ופרפורמרית דגולה. בין הסינגלים המוצלחים ביותר שלה, נמנים "Arigatou" המרגש עד דמעות (השם לחיץ), "Fate" הנינוח, "Time to Say GoodBye" העוצמתי ושירים רבים נוספים. אקיקו נוהגת לקיים הופעות רבות באירופה, אשר עיקרן בפריז. מלבד היותה זמרת ומשוררת, אקיקו ביצעה קאברים לשירים מוכרים רבים ועשתה זאת בהצלחה יתרה, ביניהם נמנים "הללויה" ו""You raise me up". אקיקו זכתה לביקורות רבות על האיכות, הזכות והצלילות של קולה המרגש והנינוח. בשנת 2004, אקיקו כמעט שברה את שיא גינס בתוכנית "דאי נו נאי אונגאקו-קאי 21" בעת שהצליחה להחזיק בקולה הצח תו למשך מעל לשלושים שניות, אך ככל הנראה, זה לא היה מספיק על מנת לשבור את השיא. בין אם נזקף לזכותה הישג גינס ובין אם לאו, לקוקיה יש קול נפלא. היא מרגשת ועוצמתית, ושיריה טומנים בחובם ליריקה מדהימה  ומרגשת לצד איכות ווקאלית יוצאת דופן.

 

                                               

 

Angela: אנג'לה הינו הרכב פופ הכולל בתוכו את הצמד – אטסוקו יאמאשיטה (זמרת) וקאטסונורי (קאטסו) היראסאטו (גיטריסט). אל הצמד המופלא הזה נחשפתי בעת שציפיתי בסדרה Soukyuu no Fafner, בה הצמד אחראי לכל שירי הפתיחה, הסיומות ואף חלק נכבד מהOST. כתוצאה מכך התחלתי לחפש מידע אודות הלהקה הזערורית, ובמהרה היא נתחבבה עלי, עד שהחלה להמנות בתור אחת הלהקות האהובות עלי בכל הזמנים. סינגל הנושא הקצבי והקליט להחריד של פאפנר, Shangri-La, הוא לטעמי אחד השירים הטובים ביותר של הלהקה ואחד השירים הטובים ביותר של העשור. הוא קצבי, מרגש, קליט, הליריקה נוגעת בדיוק במקומות הנכונים, הוא אותנטי לכל זמן ומאוד ממכר. סינגל נוסף, אשר נבחר ללוות את הסרט של פאפנר, Fortune הוא אחד השירים המוצלחים ביותר בשנה האחרונה לטעמי. מלבד פאפנר, הלהקה ביצעה את השירים כל השירים שנבחרו להוביל את הסדרה Uchuu no Stellvia. סינגל הנושא של סטלביה – Asuu e no Brilliant Road מומלץ אף הוא, והוא טומן בחובו ליריקה מרגשת לצד קצב מקפיץ וקליט. אנימה נוספת שזכתה ללוות את שיריהם של אטסוקו וקאטסו המוצלחים, היא Asura Cryin' על שתי עונותיה – אשר לה נתרמו שני השירים הממכרים בעליל Spiral ושיר הספיד-טוקינג Alternative (תנסו לשיר את הפזמון ללא הליריקה. אם תצליחו, מה שתרצו). מלבד שירי הפופ הממכרים בעליל, אנג'לה ביצעו לא מעט שירים מרגשים עד דמעות דוגמת Hatenaki Monologue ו- Seperation.

 

Chiaki Ishikawa: צ'יאקי היא הדם הותיק יותר בתעשייה. היא החלה את הקריירה המוזיקלית שלה לפני כ-18 שנים ('93, בשנה בה נולדתי, באופן אירוני למדי) כזמרת ומשוררת. מלבד היותה זמרת בעלת קריירת סולו מצליחה ועשירה, צ'יאקי היא הסולנית של הלהקה See Saw. שנת 2003 היתה שנת מפנה מבחינת צ'יאקי, שכן משנה זו ואילך קריירת הסולו  שלה נסקה בצורה מרשימה. ב2007 היא זכתה להופיע כאורחת הכבוד בכנס הבינלאומי המפורסם, אנימה אקספו. וול, צ'יאקי היא אחת מהזמרות הכי מוכשרות ששמעתי, ולא מעט מהשירים שלה מרגשים עד דמעות. בבוקוראנו – אנימת דרמה-טרגדיה קשה וקודרת היא עצבה אווירה מלנכולית וכואבת בעזרת שירי הת'מה אותם ביצעה בצורה מרטיטה למדי (בין אם מדובר באנאינסטול הקשה לעיכול, Vermillion המרגש ומעורר הזדהות או ליטל ברד השקט והמרגיע). צ'יאקי התפרסמה רבות בעזרת הסינגלים אותם ביצעה עבור המותג 'גנדאם', ביניהם Prototype המרשים להפליא על שמו קרוי הבלוג הזה (היווה סיומת לגנדם 00) וAnna ni ishou datta no ni (במסגרת SEE-SAW) עבור גנדאם סיד. סינגל אחרון שצד את עיני הוא פוקאנזן נאנשו שהיווה סינגל נושא לאנימה הטרייה Kamisama dolls. הוא מרגש בצורה יוצאת דופן, קצבי וממכר, על אף ש-20 השניות הראשונות נשמעו לי מעט מוזר בשמיעות הראשונות. על צ'יאקי לא אכביר במילים, ואסתפק בלשלוח אתכם להאזין לשירים עליהם המלצתי. אני מניחה ששם הבלוג שלי כבר עושה את שלו.

 

 

 

 

 

Faylan: פאיילן, בשונה משלושת האומנים שנבחרו להופיע בפוסט זה, מסמלת את הדם הטרי-יחסית בעסקי הפופ היפאני. היא החלה את דרכה כזמרת ופרפורמרית עוד ב2005, אך עיקר הפרסום שלה התמקד בשנתיים האחרונות. היא כבשה את ליבה של הקהילה עם הסינגל Mind of Judgment מהאנימה CANAAN  (על אף שלטעמי, הוא אחד החלשים שלה), המשיכה עם Errand הקליט והמקפיץ בעליל (שהיווה סינגל נושא לאנימה הידועה לשמצה סייקון נו קוואסר),  לא שכחה לשחרר בי-סיידים (דיסק סינגל מכיל שני שירים: האחד 'ראשי', על שמו קרוי הסינגל, ואליו מצורף סינגל "נספח", מעין בונוס עבור רוכשי הסינגל. לרוב הבי-סיידים מוצלחים הרבה פחות) מוצלחים למדי בניגוד לצפי המתוכנן, דוגמת Utakata no Kotori tachi. סינגל נוסף שצד את עיני הוא שיר הסיומת של סדרת הסרטים המוצלחת "Break Blade" ,Serious Age, והוא לטעמי אחד השירים הטובים ביותר שלה – המהווה פרי מוצלח של שילוב בין פופ מקפיץ, ליריקה אדירה ונגיעות רוק וגיטרה. הסינגל האחרון פרי ידה הוא Rasen, Arui wa Yakobu  (תהרגו אותי, אבל אני לעולם לא אבין למה מבזבזים סינגלים טובים כל כך על אנימות אצ'י עונתיות כושלות כמו סייקון נו קוואסר) המקפיץ המרשים. גם על פאיילן אבחר שלא להכביר במילים, אך אומר כי הצפי שלי ממנה הוא  לזמרת פופ איכותית שתשאר חזקה ואיתנה בתעשייה לטווח הארוך.

 

עד כאן הפוסט הראשון.

הפוסט השני יפורסם במהרה במידה והפוסט הראשון יהווה הצלחה. במידה ולא, פרוייקט המוזיקה יוקפא לטובת סיקורים עונתיים אחרים. קריאה מהנה!

Supernatural: The Animation

6 ביוני 2011 בשעה 9:36 AM | פורסם בUncategorized | 4 תגובות

1

בעוד הסדרה האמריקאית המצליחה "על טבעי" בדרך לעונתה השביעית והאחרונה, היה ברור לכל כי מדובר בענין של זמן עד שהסדרה המוצלחת תגיע גם אל עולם האנימציה היפנית. ואכן, במהלך חודש יוני 2010, וורנר ברוס שיחררו הודעה רשמית בדבר האדפטציה האנימתית של הסדרה, שהחלה את שידוריה חודשים ספורים לאחר מכן, בינואר 2011. הסטודיו שהרים את הכפפות היה כצפוי סטודיו Madhouse, שמסיבות לא ברורות בחר להתהדר בשנה האחרונה בשלל אדפטציות לא מחמיאות לכותרים אמריקאיים מוצלחים לכשעצמם – דוגמת וולברין ואיירון מן הידועות לשמצה. האנימה, כפי שנאמר זמן קצר לאחר הכרזתה, תבוסס על לקט הרגעים המוצלחים ביותר של שתי העונות הראשונות של הכותר המקורי ואף תשלב סצינות ספורות שלא הוצגו בכותר המקורי. הפורמט שנבחר עבור האדפטציה הוא פורמט OVA, ולסדרה יועדו 22 פרקים.

האנימה, והדרמה האמריקאית על יסודותיה היא מושטטת, מספרת את סיפורם של האחים ווינצ'סטר – סאם ודין, אשר במהלך לילה שגרתי איבדו את אימם, שעלתה לפתע בלהבות. מאותו הרגע ועד בגרותם גדלו שני האחים תחת חיקו של אביהם – ג'ון ווינצ'סטר, צייד למחייתו, אשר מתמחה בצייד יצורים "על טבעיים" דוגמת רוחות, ערפדים ושדים. במהרה רכשו שני האחים את פרקטיקת הצייד והצטרפו לעיסוק של אביהם. השנים חלפו, במהלכן אביהם נעלם במפתיע. על כן חברו שני האחים האחד לשני במטרה למצוא את אביהם, שנעדר במהלכו של מסע צייד שגרתי. במהלך מסע חיפושיהם, סאם ודין מצילים אנשים תמימים שנפגעים על ידי יצורים אלה, נלחמים בשלל יצורים ואוספים כל הוכחה בדבר מקום המצאו של אביהם. במהרה נשזרים סיפורי הסובבים אותם אל סיפור העלמו של אביהם, שקשור באופן מסתורי למות אימם בעבר הרחוק.

 

2

את הביקורת אני אפתח באמירה שבהסתכלות על "על טבעי" כמכלול, דווקא מאוד נהנתי ממנה, זאת בהשוואה לרף הציפיות שהצבתי לסדרה טרם החלטתי לצפות בה. הידיעה על כך שמאחורי האדפטציה עומד סטודיו מד'האוס נתקבלה תחילה בשמחה רבה מצידי, שבמהרה צוננה נוכח האדפטציות המבישות שיצאו תחת זרועותיו הרחבות של הסטודיו, דוגמת איירון מן המשעממת, וולברין המאכזבת ואקס מן הרדודה להפליא. אך דווקא "על טבעי", זו שלפי הצפי היתה אמורה להיות מסחטת הייפ ומאומה מעבר לכך, נבחרה להיות הסדרה שהפתיעה אותי ביותר. בין אם מדובר בעובדה שהאנימה מהווה את ההכרות הראשונה שלי עם המותג "על טבעי", ובין אם מדובר בכך שהאנימה לא התרחקה כל כך מצילה של הסדרה המקורית, הצפייה ב"על טבעי" הסבה לי הנאה רבה וגרמה לי לחכות בצפייה עד צאתם של כל הפרקים.

מבחינת הפירוט הטכני, "על טבעי" אינה נבדלת לטובה – עיצוב הדמות של סאם אמנם לא רע בכלל, אבל דין נראה הרבה פחות נאה ויזואלית מכפי שציפיתי שיראה. מעבר לכך, עיצוב הדמויות נראה בוגר בהשוואה לאיך שהוא נראה בסדרה, ונראה כי ניסו לשוות לדמויות התנהגות "בוגרת" יותר, דבר שנשקף לפי העיצוב הויזואלי של הדמויות ואף בא לידי ביטוי בסיטואציות ספציפיות (בעיקר לקראת סופה של הסדרה, בעת בה באו לידי ביטוי יכולותיו של סאם והתנהגותו ה"אבהית" של דין). הפסקול של הסדרה לא היה בולט בצורה יוצאת דופן, ושיר הנושא שנבחר עבור האדפטציה היה שיר הנושא של הכותר המקורי – "Carry On My Wayward Son", דבר שלא הפתיע איש, כיוון שנוסחה מנצחת לא מחליפים. נקודה שאני רוצה לזקוף לזכותה של הסדרה היא כי מאגר היצורים הלא-בהכרח-מוגדרים היה מגוון למדי והעלילה לא התמקדה ברשע מרכזי אחד על אף שבפועל, השד-צהוב-העיניים כיכב על תקן זה, מקרי ההרג והרצח לא חזרו על עצמם ומגוון הסיטואציות אליהן דין וסאם נקלעו היו משכנעות ומקוריות, על אף שבשלב מסויים כבר ציפיתי לראות את הפאנצ'ים מגיעים קצת לפני סופו של כל פרק, וכך פחות ופחות הופתעתי מהם, לא-צפויים ככל שיהיו.

 

3

מבחינה עלילתית, נראה כי "על טבעי" הצליחה מצד אחד להתמודד יפה עם הקיצוץ בקצבת הפרקים, אך מצד שני קרסה בנטל. כך קיבלנו תוצר סופי שמצליח לשמר יפה את מה שניסתה לבנות העונה הראשונה: בדמויות הראשיות, שבתחילת הסדרה נראו מקובעות לאופי העלילתי שנקבע עבורן: דין בתור הבאד-אס קל הדעת שלא דופק חשבון לאיש, סאם הילד הקטן והטוב, ג'ון האבא האפל והקשוח שלא מפגין החוצה את רגשותיו, חל שינוי לאורכה של הסדרה, ועל אף הכמות המועטת של הפרקים והקיצוץ בתרחישים המרכזיים, היה ניתן להרגיש בו ביתר שאת: דין שלקראת סופה של הסדרה הפך לאבהי ומגונן, ג'ון שהוכיח שהוא לא רק צייד שדים למופת אלא גם אבא לא רע בכלל מתחת לארשת הזקן חמורת הסבר, סאם שהוכיח שהוא לא רק הילד הטוב והתמים, אלא הרבה מעבר לכך. כל אלו שיוו ל"על טבעי" אווירה של סדרה שיודעת היכן היא עומדת מבחינה עלילתית, ולאן היא הולכת – ועל אף הכמות הרבה בדמויות והזמן הקצר שהוקדש לכל דמות, הזדמן לצופה לעקוב אחר הדמויות שהופיעו לכל אורכה, גם אם מדובר בזמן קצר בלבד (דוגמת הבת של הנזירה והחייל שהוצג לקראת סוף הסדרה). יתרה מזאת, עברן של הדמויות עיצב את דמותן בהווה והשפיע עליה רבות – עברו של סאם, על אף שלא היה בו ייחוד כלשהו, גרם להבנת דמותו לעומקה, עברן של דמויות המשנה (על אף שבמרבית הפרקים כיכב כ"הווה" הנכון לאותו הרגע) נתן הסבר להתנהגותם ולפועלם, ומאחורי כל צעד בסדרה, קיצוני ככל שיהיה, היה קיים היגיון ברור ומובהק שהוסבר טרם הופעת הדמות, או בהמשך הסדרה. מאידך, הסדרה כשלה בסיפוק מענה לפרטים רבים שנותרו בעינם – כך למשל, לא נמסר כמעט דבר אודות השד צהוב העיניים, על אף היותו דמות מרכזית בסדרה. מי הוא בדיוק? מה עומד מאחורי פועלו? מאיזו סיבה הוא תקף דווקא את משפחת ווינצ'סטר? לאיזו מטרה הוא צריך כל כך הרבה דמויות? על כל שאלות אלו, ועל רבות אחרות, לא מקבל הצופה מענה.

 

4

[שתי הפסקות הבאות עשויות להכיל ספויילרים משמעותיים לסופה של האנימה]

לכאורה, ניתן להרגיש במחסור בפרטים מסויימים והכרחיים המסקרנים את הצופה, דבר שעומד בסתירה נוכח העודף הרב בפרטים שנוגעים לדמויות הראשיות ופיתוחן. הדוגמה המצויינת לחסך עלילתי היא הסוף של הסדרה, שהקנה לי תחושה של פוטנציאל לא ממומש ואף החמצה: כך למשל, ציפיתי להשתלטות עויינת של השד צהוב העיניים, או לפחות למאבק מינימאליסטי כלשהו בינו לבין האחים ווינצ'סטר, ולא לסאנרייז כושל למדי של ג'ון שבסופו דין משתמש בכדור אחד של הקולט והורג את השד, תהליך שאורכו בדיוק דקה אחת. דבר נוסף שהסב לי תחושה שניתן לתארה במשפט – "מה, זה הכל?" הוא החוסר בהצגה של דברים עליהם פירטו לאורכה של הסדרה: איה סוף העולם עליו הרחיבו ופירטו בכל רגע בו הופיע השד צהוב העיניים? מה עלה בגורלו של החייל, אחיו של דני, לאחר שברח ממשפחתו? מה עלה בגורל משפחתו, אודותיה פירטו שוב ושוב? מה סופם של ה"כלים" של השד עם העיניים הצהובות, אחריהם עקבנו פרק פרק? מדוע דיברו רבות אודות הרגע בו דין יהיה חייב להרוג את סאם, ולא רק שהצופה לא נקלע כלל לסיטואציה כזו, סאם הוא היחיד שבסופו של דבר לא שימש למטרת איכלוס השד? הסוף היה לכאורה מאוד לא בומבסטי ולא מספק, משהו צנוע לסדרה מאוד מפוצצת וגדולה. הדבר גרם לתחושה לפיה הסוף חיוור ומאוד "לא מספיק סופי", ולעניות דעתי היה מקום לעוד פרק או שניים על מנת לכסות את כל הנקודות הלוקות הללו.

דוגמה נוספת לחוסר בפירוט הוא פרק 19 – הפרק בו "נשאב" דין אל עולם אחר, בו לא מתרחש הרצחן של אימם ושל ג'סיקה, הפרק בו דין לומד באמת לאהוב את חייו כפי שהם. לא ברור כיצד נקלעים האחים לסיטואציה הזו או באיזה שד נלחמו ולמה, ועל אף היותו של הפרק נפלא מאין כמותו, לא ברור בדיוק מה הלך בו. למרות שאם כבר הוזכר פרק 19, איני יכולה שלא לציין כי הוא אחד הפרקים שהכי זכורים לי מהסדרה כולה ואחד הפרקים שהכי אהבתי באופן כללי, בשל היותו מרגש כל כך, משכיל ומחכים כאחד. רגע נוסף שזכור לי לטובה הוא "מותו" כביכול של סאם, שריגש אותי עד דמעות, שכן סאם הוא דמות שנתחבבה עליי עד מאוד. כשבסופו של דבר כרת דין עסקה עם השדה, התרגשתי אפילו יותר, כיוון שעד לאותו הרגע, לא חיבבתי את דין כדמות. בסופו של יום, הדרך בה בחרו לחתום את הסדרה נתנה תחושה מאוד "סופית", סגירה קלאסית למדי על אף ש"על טבעי" המקורית עוד לא סיימה את שידוריה, וזאת לטעמי גדולתו של הכותר – שבמקום להשאיר אותנו זועמים עם סוף פתוח ולא ברור, בחרו לסגור את הסדרה עם סוף שסופי ככל שיהיה, עדיין משאיר טעם לעוד.

[/מקטע זה ואילך לא יופיעו ספויילרים]

לסיכום, הכותר מהווה לטעמי את האופציה הנוחה יותר להכרות עם המותג המפורסם. עושה רושם שהפרקים נדגמו בזכוכית מגדלת ונבחרו בקפידה רבה, וכך, בתוך 22 פרקים בלבד, נתאפשר לצופה שאינו מזוהה עם הסדרה המקורית להנות מגדולתה ומרגעיה הבלתי נשכחים של הסדרה המקורית. יתרה מזאת, העובדה שהפרקים יצאו בחבילות הקלה על ההמתנה והציפייה שבין פרק לפרק. אך אותה תמציתיות גבתה בסופו של דבר מחיר – בדמות פערי העלילה שבאו לידי ביטוי בעיקר לקראת סופה של הסדרה. דבר נוסף שקשה להתעלם ממנו הוא העובדה שהסדרה הולכת לצילה של הסדרה המקורית ולא מנסה להתעלות עליה לרגע – ויתכן ודווקא כאן טמון סוד כוחה של הסדרה. לא ברור לי מדוע גרסו היוצרים כי באדפטציה מופיעות סצינות אשר "לא הופיעו בסדרה המקורית", כי מלבד פרק 19 הזכור לי לטובה, כל הסצינות, התרחישים והדמויות הועתקו אחד לאחד מהכותר המקורי, וכך מלבד אותו הפרק, שום דבר לא היה באמת ייחודי לאדפטציה. דבר נוסף שראוי לציון הוא העובדה כי הסוף השאיר טעם של סוף ואף טעם של עוד בו זמנית, בשל ההחמצה התלויה באוויר עקב אי הוודאות סביב העסקה שכרת דין עם השדה, זאת על אף שהאנימה לא כיסתה אפילו שליש מהסקריפט עליו היא מושטטת. אסכם ואומר כי האדפטציה מיועדת ומומלצת בחום למי שמחפש טעימה מהדבר האמיתי, או לפחות הוכחה ניצחת לכך שסאם ישאר בישי-חתיך גם בתור דמות אנימתית.

5

Fair Cosplay

1 במרץ 2011 בשעה 9:24 PM | פורסם בUncategorized | 20 תגובות

פוסט זה הינו הפוסט השני במסגרת פרוייקט "טבעת האנימה החדשה". פוסט זה מתיימר לתאר מצב הקיים בקהילה, על אף היותו מצב שמתייחס אל הקהילה כגוף כללי ולא מכוון אל הפרטים בה באופן ישיר. אבקש מכל אדם שקורא פוסט זה לא לקחת דבר מהנכתב כאן בצורה אישית או לפרש זאת כפגיעה בקהילת הקוספליי או בפרטים מתוכה. תודה מראש.

כל כנס שמכבד את עצמו, מקדיש רצועה ארוכה בשעות אחר הצהריים המאוחרות לטובת גולת הכותרת, לב ליבה של הקהילה – תחרות הקוספלי. במרוצת השנים הפך התחביב, במסגרתו מעריצים חובבים נוהגים להתחפש, בעיקר בכנסים, לדמויות האהובות עליהם, הלך וצבר תאוצה. מסטיגמה שמאפיינת בודדים, הפך התחביב לאבן הדרך של הקהילה, שאחראית על ייחצונה, הרחבתה והפצתה. אני חייבת להודות שכשרק התחלתי להתעניין בקהילת האנימה ולהתקרב אליה, עוד בימי כנסי ההוליק-קון זכרם לברכה, תחביב הקוספלי תמיד קרץ לי וגרם לי להתענין בקהילה, בייחודה ובמאפיניה. עקבתי אחר כל קוספלייר בהערכה המלווה בהערצה סמויה, ושנים קיוויתי שתפול בחיקי האפשרות לעשות קוספלי לדמות שאני אוהבת. על כן, אף אחד מהקרובים אלי לא הופתע יתר על המידה כשלאירוע הקהילתי בחנוכה האחרון הגעתי מלווה בקוספליי הראשון שלי – ריי איאנאמי מאוונגליון. אותו קוספלי לא היה יוקרתי במיוחד וגם לא מסובך במיוחד, אך בעיני נראה הדבר כעולם ומלואו, והקדשתי בו את מיטב זמני ומרצי. אך מאותו רגע בו נכנסתי לקהילה ותוייגתי כ"קוספליירית", דומה כאילו המשפט – "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" התלבש על הסיטואציה ותאם למצב בשטח בצורה ריאליסטית להפליא. פתאום התוודעתי לתת קהילה, המאופיינת בצורה השונה מהקהילה שלה הורגלתי: דורסנות, סגירות ואף תחרותיות – שלעיתים גובלת לא רק בחוסר שיתוף פעולה, אלא גם בסכסוכים, ריבים וויכוחים על רקע תחביב הקוספלי.

במהרה הבחנתי בכך שממנהג שחובק את הקהילה ומייחד אותה מייתר הקהילות, הפך תחביב הקוספלי לעסק תחרותי לכל דבר. פתאום, כבר אף אחד לא מתחפש כדי להזדהות עם דמות או יוצר, לזכות בתהילת עולם רגעית או להכנס ולו לרגע לנעליה של דמות מוערכת. את ערכי ההערכה וההערצה החלפנו בנסיונות לפרוץ ולדחוק את גבולות האפשר: יותר ויותר קוספלייז, יוקרתיות הולכת וגדלה, השקעה ומיומנות בלתי נלאים. עד לנקודה זו העניין נראה מלבב בהחלט ובמובן מסויים אפילו מומלץ, מאחר ותחרות עשויה להיות לעיתים בריאה עבור כל גוף ששואף להתרחב ולהתפתח. ברם, אותה קפיצה בדרגה הותירה מאחור כאלה שנדרסים באכזריות על מזבח הסטנדרטים הקדושים של הקהילה – פאה מברוריה? לאותו אדם, סביר להניח, אין ולו הבנה קלושה בקוספליי. גם טווח הדמויות הוגבל וצומצם: פתאום הL קוספלייז הם תופעה מציקה ש"מסתובבת בין הרגליים", בהשוואה לשנים עברו וזמנים יותר נושנים של הקהילה, בהם בשל הפופולריות המועטה של התחביב כל קוספלי וכל שותף לתחביב התקבלו בזרועות פתוחות. קוספלייז לנארוטו ("נארוטארד") הם כמובן בגדר טאבו אסור, ושמורים לכאלה שלאחרונה חגגו את בר המצווה שלהם, וחלילה לא יותר מכך.

אם להודות באמת, נראה כאילו התחביב איבד את הצניעות, האהבה והצדק שליוו אותו בחיתוליו. אם בעבר הקהילה החסירה פעימה למראה קוספלייז, לא משנה מי עומד מאחוריהם ועד כמה מרשימים הביצועים, כיום, אם לא תשקיע את מיטב כספך וזמנך, בשילוב יכולות לא אנושיות ומיומנות מקצועית בתפירה, סביר להניח שפשוט לא יספרו אותך כקוספלייר מהמניין. פתאום כבר ניתן לראת הכרזות ותארים מחמיאים דוגמת "פייל קוספליי", עבור שסה"כ רצו להביע את חיבתם ואהבתם לתחביב, כמו כל אדם אחר בקהילה. ההסלמה בתת-התחביב היתה ללא ספק בעת בה התגבשה מעין "אליטה חברתית" בקהילת הקוספלי, שמכתיבה את הקצב והסטנדרטים לפיהם צריכה לצעוד הקהילה. ומי שלא עומד בקצב? בחוץ.

איני יכולה שלא לתהות – היכן טמונה ההנאה שבתחביב? פתאום קוספליירים מצטיירים כציפור משונה בקהילה, אאוטקאסט שהולך ומתגבש בינו לבין עצמו ומנתק קשרים עם קהילת הבית, הלא היא קהילת האנימה החובקת, המקבלת בפתיחות את תת-התחביבים של הפרטים בתוכה על תחביביהם והסטראוטיפים המאפיינים אותם. קולות טרוניה וזעם שוצפים וגודשים משני הכיוונים, מחנות עויינים של ממש שמתגבשים מרגע לרגע – ניתן לראות זאת לעיתים בתגובות להן זוכות דרישותיהם של הקוספליירים למקום מרווח יותר (ובהן צדק) לערוך בו את הכנסים, דבר המתפרש בעיני הקהילה כהתנשאות ואף פגיעה בערכי הגיבוש, השיתופיות והאחווה, דברים שמאפיינים את הקהילה עוד מראשית דרכה כקהילה עצמאית.

ובין כל הפיצול הקהילתי, על רקע הריבים וחוסר האהדה של שתי המחנות, שכחנו פרט אחד, חשוב מאין כמותו. כולנו אוטאקואים, השותפים באהבתנו ליפן, אנימה ומנגה. בסופו של יום, כולנו חולקים את אותם התחביבים, את אותה התעסוקה, את אותה אהבה קסומה אל ארץ השמש העולה, יפן. כולנו רוצים בסופו של יום להנות בכנסים, כל אדם בדרכו שלו. לעיתים, אנו חולקים את אהדתנו באותה הדרך – קוספליי, דבר שכל כך מייחד את הקהילה ומפאר אותה לעומת קהילות אחרות, בהן התחביב לא קיים כלל. על כן, בואו נשים בצד את התחרותיות, הריבים, הגאוותנות, שכן כולנו אחים לאותו התחביב. Fail Cosplay? מעתה והלאה, רק Fair Cosplay. רק כך נוכל לשמור על התחביב בקרב הקהילה, אחרת הקהילה תפולג לקוספליירים וכאלה שאינם, על אף היותה מפולגת מספיק גם במצבה הנוכחי.

האם הפופולריות ההולכת וגדלה של התחביב הובילה את הקהילה אל מחוזות של דורסנות, ריבים, ויכוחים, פולמוס מיותר בהחלט ומריבות חסרות שחר? או שמא הקהילה ניזונה מהתנהגותם של פרטים בולטים בה – שלא משליכים על הקהילה כולה? ימים יגידו. ובנימה אופטימית זו, אלך להשלים את הפייל-קוספלי השני שלי אל כנס האנימה הקרוב, בראש מורכן וללא טיפה של יוהרה.

Yumekui Merry – התרשמות ראשונית

29 בינואר 2011 בשעה 12:37 PM | פורסם בUncategorized | 5 תגובות

אני חייבת לציין שכשהאנימה יצאה לא ציפיתי ממנה להרשים אותי כל כך. בין אם מדובר בשם – "מרי אוכלת החלומות" שנשמע כמו טייטל שיהלום אנימת מאהו שוג'ו ממוצעת ומטה, בין אם מדובר בסטודיו – ג'י סי סטאף, שבעונות האחרונות התהדרו באנימות הארם ממוצעות ומטה שגדשו את הקטלוגים, ובין אם מדובר בעובדה שהאנימה הזו היא מסוג האנימות שלא זכו להייפ כלל וכלל, מסוג האנימות שחולפים על פניהן בקטלוג בלי לתהות פעמיים בדבר תוכנן – וספק אם בכלל הייתי זוכה לראות אותה, לולא היא הועלתה לעמוד הראשי של אני-טייק לפני כחודש. ובכן, לאחר צפייה בארבעת הפרקים הראשונים, על אף שעוד מוקדם לתייג את האנימה תחת קטגוריית "המוצלחות של העונה" (קטגוריה שהקרב על המקום בה מסתמן נכון לכרגע כמרחץ דמים בין ההפקות השונות, יוצאות כל כך הרבה סדרות מצויינות ומוצלחות העונה), אני יכולה לומר שהיא על השביל עבור היעד הנכסף. הפרק הראשון מאוד הלהיב אותי והתעלה על הציפיות , המינימליסטיות לכאורה, שהצבתי לאנימה, כמותו גם הפרקים שבאו לאחר מכן. כל אלו גורמים לי לחכות בציפיה וקוצר רוח, מדי שבוע, לצאתם של הפרקים הבאים (וכמובן, בין היתר, לכתוב גם את הפוסט הזה).

סיפור המסגרת של האנימה נשמע לכאורה באנאלי וטיפוסי לאנימות מהסוג המדובר: עשר שנים קודם לכן, פוג'יווארה הבחין לראשונה כי הוא בעל יכולת מסתורית לראות את הילותיהן הצבעוניות של בני האדם הסובבים אותו. מאז, הוא חווה מדי לילה חלומות מוזרים אודות מלחמה עם חתולים ושאר יצורים מיסטיים. יום אחד, נוחתת עליו לפתע נערה מוזרה (בלבוש מינימלי, כמובן), ומאותו הרגע והלאה – חלומותיו מתחילים להפוך למציאות. אך באנאלי ככל שזה נשמע, בכל אחד מהפרקים הבאים מצאתי את עצמי מוקסמת מהפירוט הטכני, מהעלילה שעל אף תבניתיותה מראה בכל פעם פאן אחר מרתק יותר ומהדמויות – שעל אף היותן מעט מאכזבות, מתעלות בעשרות מונים על פני האלטרנטיבות שיש לסדרות אחרות בשנה האחרונה להציע.

אני חושבת שאחד הפרטים הטכניים שהכי בלט לאורכו של הפרק הראשון, ומן הראוי לפתוח איתו את הביקורת הוא דווקא התחום המוזיקלי. הOST בלט לטובה בצורה מופתית ומעניינת, ולכל רגע שוייך מקצב אחר שאפיין אותו בצורה טובה מאוד וראויה להערכה: נגיעות של פסנתר וחלילית בעת הפגישה בין מרי לפוג'י, מנגינה קלילה בעת שחולפים על פני העיירה הציורית, מנגינה הקצבית – שממש הגבירה את המתח והלהיטה את האווירה בעת הקרב עם צ'ייסר ודוגמאות רבות נוספות שנבצר ממני לציין מפאת הרצון העז לא לגרום לפוסט הזה להרוג את קוראיו מפני עודף בדוגמאות. מעבר לזה – כל צליל וצליל הלמו לחלוטין את הסיטואציה בה הופיעו: אפילו דברים שוליים כמו פחית מתגלגלת או עץ מתפצח נשמעו משכנעים ומציאותיים לחלוטין. הסיומת קצבית ומגניבה (למרות שאחרי כמה דקות זהאווירה היותר מדי קפיצית מתחילה מעט להעיק על המאזין), הפתיח קצבי ומעניין, ונראה כי הבחירה בפתיח ובסיומת המסויימים הללו נעשתה בקפידה יחד עם הOST הכל כך מרשים. מלבד הOST, ניתן היה לראות כי האווירה נבנתה אף היא בקפידה: הביגוד התאים לאווירה, המוזיקה התאימה לאווירה, האנימציה התאימה לאווירה, שנראתה כאילו היא נתלשה מתוך סוג של חלום רחוק. אפילו האווירה התאימה לאווירה, ובצורה משכנעת להחריד. העיירה הוצגה בצורה מאוד ציורית – השמיים נראו נפלא בצבעי הארגמן, הבתים נצבעו נורא מיוחד ו"חי", למרות שהיו פה ושם פאקים בצביעה אבל הם היו כמעט ולא מורגשים. הציוריות הזו גרמה להכל להראות מעט לא ראליסטי, ואולי דווקא זה מה שתרם לאווירה שאפפה את האנימה ואת העלילה בפרק הראשון, שמחציתו התרחש בעולם הדימיון. עיצוב הדמויות היה מצד אחד לא הכי מקורי ומצד שני מאוד מעניין. האנימציה אף היא היתה לא רעה בכלל – על אף שקשה לי להעיד, שכן, אני כמו רבים נוספים חוטאת קבועה בחטא האוטאקו הידוע לשמצה – "צפייה אונליין באנימות". הביגוד ועיצוב התלבושות גם הם זכורים לי לטובה. המדובבים אף הם התאימו מאוד לאווירה של הסדרה, על אף שאף אחד מהם אינו מוכר לתעשייה – המדובבת של מרי מתאימה לה והקול שלה לא "חופר" (כמו שקורה בדר"כ עם דמויות מואה) – אפילו בסיטואציות ומונולוגים מעט מציקים כמו הקטע עם הכובע היא נשמעה מאוד עניינית ולא מציקה ומעיקה לאוזנו של המאזין, המדובב של צ'ייסר (הנבל) מלחיץ למדי, המדובב של פוג'י לא גרם לי להתחלחל מגודל הזוועה – מה שקורה עם לא מעט דמויות זכריות (מיותר לציין את קייצ'י מהיגוראשי כדוגמה הנפלאה לכך, אני מקווה).

יומהקוי לא מאכזבת גם בתחום העלילתי: דברים התגלגלו לאט ובטוח. היוצרים "טיפטפו" לאט לאט מידע ולא שפכו אותו על הצופה בבת אחת, מה שתרם לאווירה המאוד "מיסתורית" כביכול, אבל מאידך בחרו שלא להותיר את הצופה בתחושות של חוסר הבנה ובלבול מוגזמים יתר על המידה. הדמויות נראות מאוד מעניינות ומסתוריות – גם צ'ייסר וגם מרי, על אף שסוף הפרק מעט גרע מהאווירה וגרם לה להצטייר באור שונה מכפי שהיא הוצגה בתחילתו. מרי, מי שמצטיירת מצד אחד כ"מואה" האולטימטיבית ומצד שני כלונאיסטית שמואסת ביקום שהיא חיה בו (מציאות החלום), עושה רושם של דמות מאוד מיוחדת ואופייה נתפס בעיני כדבר שיכול להיות מאוד מעניין אם יפותח כיאות. פרט נוסף שאני רוצה לציין, לאו דווקא לחיוב הוא תחום הדמויות: על אף שהראשיות שמביניהן זכו לפיתוח הולם בפרק הראשון, קשה היה להתעלם מהכמות המוגזמת להחריד של הדמויות, עד שקשה היה להחליט איזו דמות היא הכרחית, איזו נספחת, איזו ראשית ואיזו ניצבת בסצינה עד אמצע הפרק. אבל עושה רושם שהעלילה תתמקד בצ'ייסר כאוייב הראשי, במרי ופוג'י כראשיים ושכל השאר יהיו נספחים וניצבים, מה שהופך את העסק להרבה פחות מבלבל. בפרקים שלאחר מכן, יש לציין, הסדר אכן שב על קנו וההתמקדות העמידה באור הזרקורים את מרי ופוג'יווארה, בהתאם למצופה.

לסיכום, נורא התרשמתי, והפרק הראשון גרם לי להעלות את רף הציפיות שלי לחלוטין. הפרקים שלאחר מכן לא אכזבו לרגע וגרמו לי לתייג את יומהקוי מרי כאחת מהצלחותיה של העונה, שאני מקווה לזכור לטובה גם בתומה. ממליצה לכולם לנסות!

חוק הצנזורה החדש ביפן

11 בינואר 2011 בשעה 6:31 PM | פורסם בUncategorized | 6 תגובות

יוזמה מעניינת שהוקמה בימים האחרונים על ידי אורי מרקוביץ', בלוגר מוכר ומוערך מאוד בקהילה וקרויה "טבעת האנימה החדשה", מאגדת תחתיה את מיטב הבלוגרים בקהילה תחת בימת פרסום משותפת. מטרת הפרוייקט, אשר עתיד לעורר את הבלוגיספירה הישראלית, היא לעודד את הבלוגרים המקומיים לכתוב פוסט בנושא אחיד ולפרסמו במועד שינקב מראש. פוסט זה נכתב בעקבות הנושא הראשון בטבעת – הAnti Otaku Law.

לאחרונה, הן הבלוגיספירה העולמית והן הבלוגיספירה המקומית כאחת רעשו וגדשו בעקבות פרסומו של חוק, שלימים נודע כ"Anti Otaku Law" (חוק הצנזורה החדש, כפי שכונה על ידי בפוסט זה). החוק, שקיומו עשוי להשפיע רבות על תעשיית האנימה, קובע כי כל תוכן מיני, תוכן אלים, תוכן לא מוסרי (לדוגמאת מערכות יחסים בין קרובי משפחה) או תוכן שמעודד מערכות יחסים חד מיניות באנימה ומאנגה צריך להיות מצונזר. לחוק, שנכון לכרגע לא ברור אם יעקף ברצינות הראויה או לא ישפיע כלל על התעשייה לטווח הרחוק, שני פנים: ואותם אציג בפוסט זה.

ראשית, על פניו נראה שחוק מעין זה אמור היה להגיע מזמן, והוא אפילו מתבקש ונדרש לנוכח הנסיבות. מעונה לעונה נפרצים ומטשטשים הגבולות המוסכמים: עשתה זאת בעבר קאנוקון בשנת 2008, אחריה עשו זאת אינספור סדרות שדחקו את המוסכמות עד כדי התעלמות מוחלטת מקיומם , כשהקינוח ללא ספק בא בדמותה של "יוסוגה נו סורה" – אנימה פרי העונה האחרונה והארם תמים למראה ממבט ראשון, שהחלה לקבל תפנית דרסטית החל מאמצעו של הפרק הראשון, תוך שימוש בסצינות שספק אם נראו בעבר באנימת הארם שמשודרת בטלוויזיה היפנית. התגובה לא בוששה לבוא: קולות שמרנים לא איחרו לזעוק את זעקתה המיוסרת של הטלוויזיה היפנית, שמעונה לעונה פוקדות אותה סדרות שטיבן ואיכותן מעוררות דאגה ופורצות גבולות חדשים שמן הראוי להשאירם יציבים ואיתנים. לפיכך, חוק שאוסר על תכנים מיניים מוגזמים נראה הכרחי ולגיטימי, אם כי משם ועד ההגבלה הנוכחית קיים מרחק של אלפי שנות אור.

מנגד, לצד אותם קולות שמרניים ומודאגים, אי אפשר שלא להתעלם מהמוקצנות של החוק והעובדה שהוא עלול להסב נזק משמעותי לתעשיית האנימה, והכלכלה היפנית ככללה. סטיגמה הנפוצה בקרב האספסוף, שאני בטוחה שכל אוטאקו שמע אותה כמה וכמה פעמים במהלך חייו הקצרים, גורסת כי "כל האנימות הן או הנטאי או קודומו". על אף שהאמרה אינה נכונה כלל וכלל בבסיסה – אי אפשר להכחיש את ההיגיון שקושר אותה אל המציאות, שכן תעשיית ההנטאי, היאוי והיורי מגוללת מידי שנה מליוני ומיליארדי דולרים והיא רחוקה מלהיות נחלתם של מיעוטים. אם חוק שכזה אכן יעקף במלוא חומרת הדין, הוא עלול להסב נזק רב לתעשיית האנימה ולכלכלה היפנית, עד כדי פגיעה במעמדה של האנימה כמדיה המובילה ביפן. יתרה מכך, החוק והקפו אינם ברורים לגורמים בכירים ולחברות ההפקה, כל שכן לאוטאקו היפני הממוצע: האם נגזר על אנימות ומנגות שמכילות תוכן מיני או אלים להעלם כליל מפני השטח, או שמא תעשיית היאוי, ההנטאי, הסיינן ויתכן שאפילו השונאן, במידה והחוק אכן יאכף כדרכם של בית שמאי, תרד אל המחתרת והכותרים הללו ימשיכו להיות מופצים כבעבר? האם משמעו של החוק הוא שבעתיד הקרוב, מנגות השונאן הכה האהובות עלינו, לב ליבה של הקהילה – יוסרו מן המדפים, על אף שאינן מהוות בעיה ממשית בשטח ומכילות תכנים מבוקרים ומקובלים? מלבד זאת, לא מסתמן בשטח האם החוק באמת יאכף – או שמא ישאר כעדות אילמת למה שראוי היה להעשות מזמן, באופן מתון בהרבה, אך לא נעשה מעולם. ואם לא די בכך, תמוהה מאוד ההחלטה להגביל תכנים שעד כה לא נחשבו לבעייתיים כלל וכלל – דוגמת שונאן, דבר שיוצר תמונת מצב מאוד מעורערת ומכעיסה – במקום להתרכז בהגבלה של התכנים הלא-ראויים באמת, בחרה הממשלה בחוק שגוזר השמדה טוטאלית על כל המדיה הבוגרת. אקט שכזה מתפרש כפגיעה ממשית ומקוממת בחופש הביטוי – לא נעשתה אף הבחנה בין טוב לרע, בין מה שראוי להשתדר – ובין מה שמן הראוי שיצונזר. אין לי כלל ספק שיש מקום, וכדאי שיהיה מקום, לחוק המגביל את התכנים המיניים המוגזמים באמת, כאלו שאני בספק אם הייתי הולכת לישון בלב שקט כשהסבירות שהילד שלי יצפה בהם בטרם עת גבוהה כל כך. אך בין קיצוניות אחת לקיצוניות אחרת, יש טווח רחב של אפשרויות המוגדרות כסבירות וכבילות, אפשר לומר אפילו "הגיוניות".

וכמו טריילר לאנימה מפוצצת הייפ שעתידה להשתדר בעתיד לבוא – כל שנותר הוא לחכות, בצפייה דרוכה, אל הבאות. רק אז ניתן יהיה לחרוץ סופית אם מדובר בחוק אשר ינחיל על האנימה את מפלתה הסופית כמדיה מובילה ושולטת בכלכלה היפנית והכלל עולמית, או שמא מדובר בחוק לא מזיק, שקיים בשטח ללא השפעה מעשית על המתרחש. נכון לכרגע, אנימות העונה ממשיכות להשתדר ולשדר "יחסים כרגיל", כאילו לא נחקק חוק המחרים ומכחיד את קיומן מעולם. האמת? באשר לאנימות השונאן, ואלו אשר לא ראויות להכלל תחת חוק מכליל ומכעיס כל כך – מי יתן וזה ישאר כך לעד.

סיכום עונת הסתיו – Part 2

2 בדצמבר 2010 בשעה 1:54 PM | פורסם בUncategorized | תגובה אחת

אני אקדים ואומר – אני מודעת לעובדה שקטלוג החורף כבר הוכרז (וכמעט שסיימתי לכתוב פוסט רלוונטי בנושא), אבל אין דבר שאני יותר שונאת מלזנוח מחוייבויות שכבר התחלתי. על כן העדפתי לסיים את קטלוג הסתיו, ורק אחר כך לפרסם פוסט על קטלוג החורף המממש ובא. הדבר גרם לעיכוב זוועתי בפרסום הפוסטים בבלוג ואני יותר ממצטערת על כך. צפו בזמן הקרוב לפוסט נוסף על עונת החורף הקרבה ועל אירועי הקהילה של חנוכה. שיהיה חג שמח ונפלא לכולנו!

Shinrei Tantei Yakumo -העלילה עוסקת ביאקומו (נעים להכיר, סוציופט עם עדשות בשבילכם). לרשותו של יאקומו עומדת היכולת המופלאה לזהות נשמות של אנשים מתים, יכולת שתואמת באופן מפליא את עיסוקו – בלשות. הדבר מוביל את אוזאווה הארוקה, נערה שחברתה הטובה ביותר הותקפה על ידי רוח, להתדפק על דלתו של יאקומו ולבקש את עזרתו בהצלתה. הארוקה תחילה סקפטית למדי, אך כשיאקומו מוכיח לה את יכולותיו המופלאות – על ידי אזכור אחותה שנהרגה בתאונת דרכים, היא משתפת עימו פעולה. יחד, השניים שופכים אור על המקרה ועל מקרים רבים נוספים.
בתור מי שאוהבת מאוד אנימות שעוסקות בבלשות ומסתורין – מאוד שמחתי על יאקומו, שנדמה היה כי היא עתידה להוות תוספת חביבה מאוד לסוגה, אך נחלתי אכזבה גדולה. הפרק הראשון אמנם היה סביר בהחלט – בין אם מדובר בעלילה המסקרנת או באווירה ה'אפלה' והמסתורית שאפפה את יאקומו, אך כל הפרקים שאחר כך לא הצליחו להדביק את הרף הגבוה יחסית שהציב הפרק. אם לא די בכך, המעבר בין ז'אנר לז'אנר היה גס להחריד: בעוד בפרק הראשון זכינו לקבל נתח רחב של מסתורין, בפרק השני זכינו לקבל עלילה אנמית בתוספת רומנטיקה קלישאתית שעצם קיומה בסדרה כמו 'יאקומו' מעורר פליאה ותמיהה. הדמויות הראשיות מתגלות כחסרות עמוד שדרה -בין אם מדובר בראשית וצרחות ה'סייטו-סאן' שלה, שליוו כל ציוץ מפיה והזכירו עד אימה את צ'יזורו מהאקואוקי והסייטו-סאן העומד לרשותה ובין אם מדובר ביאקומו עצמו – שדמותו מתגלה באור מאכזב, באנאלי ושגרתי למדי, ניתן להעיז ולומר אפילו חסרת כל ייחוד. דבר נוסף שמאוד חרה לי הוא התחושה המאוד מלאכותית וחסרת האמינות שאפפה את הדמויות ואופן התנהגותן בצורה מאוד משמעותית לאורך הסדרה. מן המצופה היה שדמות שעברה כל כך הרבה טלטלות והתחבטויות כמו הארוקה לא תמהר כל כך לשוב לשגרה ותדבוק יותר במלאכת פענוח המקרה, אך הלה כמעט ולא הראתה סימנים שמשהו מכל אלה קרה בחייה לאחרונה, אם בכלל.
נקודה למחשבה: מוטב היה לו היו משאירים את הריצה בז'אנרים לאנג'ל ביטס ואת הראשית-על-תקן-זאת-שצורחת-"סייטו-סאן!"-בכל-סצינה-שנייה להאקואוקי.
בשורה התחתונה: אספקט יפה, רק חבל שפענחו אותו עד כדי קח בפרק הראשון שלפרקים שאח"כ כבר לא היה ממש מה להציע מלבד מונולוגים קלישאתיים ורומנטיקה חסרת מטרה.

Iron Man – אני לא מבינה את הטרנד החדש של מד'האוס לקחת דברים שהאמריקאים עושים (ועושים טוב, יש לציין) ולהפוך אותם לאיידס. זה קרה בעבר עם מייפלסטורי, הירומן ורבות נוספות שהקהילה העדיפה לדחוק אל שולי התודעה והזיכרון, ממניעים ברורים בהחלט. אז יש לי משהו לחדש לאנשי הסטודיו החביב: לא כל מה שעובד באמריקה יעבוד בהכרח גם בתעשיית האנימה.
עוד בדקות הראשונות של האנימה, אשר נפתחה במה שנראה כמטס לא מוצלח במיוחד, ידעתי שהתוצאה תהא רחוקה פי כמה וכמה שנות אור מסיפור הגבורה ההירואי שנתפר עבורה במקור. הדקות שאחר כך גדשו בהמון דיבורים, רובם חסרי תכלית, והעדרו של האקשן בלט לרעה. סצינות האקשן שכן היו, דקות של חסד בין שכבות של מונולוגים טוחני מים אשר לא התאימו כלל וכלל לאופיין של הדמויות בכותר המקורי, התיימרו להציג לא יותר מדקות ספורות של אקשן גרוע ואנמי. ככל שהדקות חלפו – כך הלכה והתהדקה התחושה שלמד'האוס עצמם כבר לא ברור מה הם ניסו לעשות. לבנות אווירה? לגרםו לזה להראות "אמריקאי"? כל מה שאני אוהבת באנימות זה את הטאץ' היפני, שאין בכל כך הרבה סדרות אחרות. על כן לא ברור לי מדוע חש הסטודיו צורך להחליף את הקלף המנצח שלו – האנימציה – במה שנראה כניסיון עלוב לחקות את הדבר המקורי.
בשורה התחתונה: מרגיש מתיימר מדי, ומסיבה זו, באופן טבעי אין סיבה לבחור באנימה אלא ללכת לראות את המקור. חבל.

Kami nomi zo Shiru Sekai – אקדים ואומר שמבחינתי קאמי-נומי היא אחת מההצלחות הספורות שאפשר לזקוף לזכותה של העונה הזו. קיימה קאטסוראגי הוא תלמיד תיכון שכל חיי החברה שלו מרוכזים סביב המשחק – "סימס". לקיימה יש את היכולת המופלאה להפיל ברשתו כל בת שהוא חפץ בה, אך עליה וקוץ בה – הדבר תקף רק למשחק, כי במציאות דמותו של קיימה היא חדלת נשים או יכולות חברתיות כלשהן. עד מהרה דובק בקיימה הכינוי 'אוטאמגאנה' – שילוב של המילים 'אוטאקו' ו'מגאנה' (ממושקף). הסדרה פותחת במייל מסתורי שקיימה מקבל, המציע לו דרך "ללכוד" נערות. הוא נענה לאתגר, ובפניו מופיעה אלישיה – לולית יפת תואר הטוענת שהיא שדה מהגיהנום. היא מציעה לו לחבור אליה על מנת לעזור לה לתפוס נשמות תועות. הדרך היחידה להביס את אותן נשמות היא לגרום להן להתאהב בקיימה. קיימה מסרב תחילה, אך במהרה, באופן לא מפתיע למדי, הוא מגלה שאין לו ממש ברירה.
הסדרה אמנם נשמעת מחזורית למדי, אך לכל פרק ופרק יש את החן שלו והסגנון שלו. הנערות הופכות לאט לאט ליותר מורכבות וקשות "לפיצוח", וכך העלילה הולכת וצוברת תאוצה. הקומדיה לאורכה של הסדרה מאוד משעשעת, והסיטואציות הביזאריות המתרחשות לאורכה, בעיקר אלו שאלישיה מעורבת בהן, מעלות בפני חיוך המשתרע מאוזן לאוזן.
לא יכולתי שלא להעיר: שמתם לב שכל הכותרים המוצלחים של העונה הזו קשורים בדרך כזו או אחרת ללוליות בעלות תסביך רומנטי עם אחיהן?
בשורה התחתונה: מומלץ, לכל גיק ממושקף באשר הוא (וגם לאלה שלא).

סיכום עונת הסתיו – Part 1

29 באוקטובר 2010 בשעה 10:04 PM | פורסם בUncategorized | 3 תגובות

אמנם עונת הסתיו הישראלית היא הדבר האחרון מלבד סתיו אמיתי אליו היינו רגילים בעבר (או סתיו בכלל), אך עושה רושם שעם הגשם או בלעדיו, עונת הסדרות האחרונה סיפקה (ומספקת) סדרות לא רעות בכלל להתרפק עליהן בלילות הסתיו הלא-ממש-קרירים. בפוסט, באיחור הקל שאופף את כל הקטלוגים בבלוג זה מסיבות תהומיות שנשגב מבינתי להבינן, אנסה לחוות דעה על כמה שיותר מאנימות העונה האחרונה – עונת הסתיו. זאת מתוך שאיפה לעזור לקוראיי לדלות פיסות איכות ראויות לצפיה מבין שלל הכותרים שגודשים את העונה, שכן ההיצע של העונה הזו הוא אדיר, ולטובה. קריאה מהנה.

Hakuouki Shinsengumi Kitan Hekketsuroku
סדרת המשך לאנימת הסמוראים המצועצעת מהעונות הקודמות.
העלילה עד כה התמקדה ביכולתם הפתטית של חברי השינסנגומי, שנראים ויזואלית לא רע בכלל יש לציין, להפוך אחד-אחד לשדים (איש מסיבותיו הוא) על מנת להלחם באוייביהם הלא-באמת מעניינים כל כך. את העונה השניה מתיימר ללוות גימיק חדש בדמות תספורת קצוצה ולבוש-דמוי טוקסידו מאולץ למדי (תחת ההסבר הלעוס שזה מיועד על מנת להטמע בין תושבי המערב. אני מניחה שיש להם הרבה מה ללמוד מצה"ל על יכולות הסוואה). השינוי הויזואלי, שניכר כי תפקידו מסתכם בלגרום לליבן של הפנגירלז להלום בחוזקה יתרה, מקשה עוד יותר על הזיהוי בין הדמויות הגברית הרבות שצצות ללא הרף.
בנוסף, יחסית לאנימת קרבות, כמות הקרבות שתמצאו כאן הינה אפסית, זאת בניגוד לכמות הדיבורים חסרי הפואנטה והקיטש שגודשים את המסך ומסרבים להרפות. בשונה מהעונה הקודמת, הפעם המעריצים ההדוקים חזרו והבטיחו שפני הדברים עתידים להשתנות, אך לשווא: הספינים צפויים וניתן היה לחזותם עוד מהעונה הקודמת והדמויות הרבות שמופיעות לכל אורכה חד רוודיות ושטוחות כמו מאפה שנשכח על הפלטה בשבת. הבטחות החוזרות ונשנות מצד מעריצי הנובלה גרסו כי העונה עתידה לכלול כמות סבירה של אקשן וגם קצת עלילה בין בישי אחד למשנהו, אבל מצד שני, מאז קום המדינה בערך מבטיחים לנו שלום – ועושה רושם שאף אחד משני אלו לא עתיד להתממש בעתיד הקרוב. והינה אתנחתא קלה להתרפק עליה לעת סיום – לא יודעת מה איתכם, אני אישית מעדיפה פריקוולים להאקואוקי כמספר הבישים בכותר ולא פרק אחד נוסף של קווינז בלייד.
בשורה התחתונה, בנות המין היפה יפיקו הנאה רבה מהצפייה בכותר. אנשים שמחפשים עלילה קצת פחות.

Hyakka Ryouran: Samurai Girls:
העלילה מתרחשת בעולם אלטרנטיבי בו הטוקוגאווה-שוגונט עדיין אוחזים בכס השלטון היפני. בבית ספר המטפח סמוראים ולוחמים מפורסמים לומד יאגיו מונהאקירה, המחליט למרוד במועצת התלמידים של בית ספרו בעזרתן של בנות בעלות שמות של סמוראים מפורסמים (וחזה גדול, בעיקר). לא אכביר במילים ואומר שהשם מעיד פחות או יותר על התוכן (על אף שאני כמעט משוכנעת שמשם כזה לא ציפיתם ללהיט היסטרי).
בשורה התחתונה, סדרה נוספת שמתחרה על התואר המפוקפק "הציצי של מי גדול יותר" (או זוכה ליותר זמן מסך). מסתבר שאוכלוסיית האצ'י לא רצתה לוותר על התואר "האיידס הסמוראי של העונה" בכזו קלות להאקואוקי.

Ore no Imouto ga Konnani Kawaii Wake ga Nai:
האחות מלרלרת עיניים, הבן צופה בכותרים מפוקפקים בצורה מביכה. זוהי סיטואציה שתמצאו קרוב למדי בכל בית תקני במאה ה21, אך לא כך בOreimo: קיוסקה קווסאקה הוא בן לשוטר אנטי-אוטאקו מושבע, אשר נתקל יום אחד בDVD של סדרת מאהו שוג'ו טיפוסית מונח בחדרו. בעודו פותח את הקופסה בחשש, הוא מופתע לגלות כי היא מכילה משחק וידאו למבוגרים העוסק במערכת יחסים שבין לולית צייצנית לאחיה. בהמשך הוא מגלה כי הדיסק שייך ללא אחרת מאשר אחותו קירינו – אוטאקואית, המעריצה את הכותר ואוספת כל פרט שקשור אליו באדיקות אובססיבית מזה שנים, מאחורי גבו של אביהם והמשפחה כולה. בהתחשב בעובדה שאת תפקיד גילוי העריות הפדופילי של העונה תפסה יוסוגה נו סורה (ע"ע הערך הבא), הגעתי לסדרה עם צפיות מתונות. להפתעתי הרבה, בשנינות מפתיעה, אורה-אימו גרמה לי להתגבר במהירות על הסקפטיות שאחזה בי והצליחה לרתק אותי למסך בצורה משעשעת וקולחת למשך שלושת הפרקים הראשונים. שנון, מקורי וקרוב לליבם של האוטאקואים וחובבי הקומדיות כאחד. נהנתי.
בשורה התחתונה: לא טוב היות ה4צ'אן לבדו.

Yosuga no Sora:
מעטות המילים בפי היכולות לתאר את הזוועה הזו בצורה שתאפשר לי להשאר בלוגרית עניינית. הסיפור לוקח חלק בעיירה אוקוקוזומה-צ'ו. הארוקה קאזוגאנו ואחיה התאום סורה מתייתמים מהוריהם ועוברים לגור יחדיו אצל סבם. שם הם פוגשים בנאו יוריהימה – חברת ילדותם, ריוהי נאקאזאטו בת כיתתם ואקירה אמאטסומה – כוהנת המקדש של העיירה, יחד עם חברתה קאזוהא מיגאווה. המשותף לכל הדמויות הנשיות הללו, מלבד העובדה שהחזה הגדול שלהן זוכה לקבל זמן מסך מוגזם למדי, הוא שכולן דלוקות על סורה, הצלע הזכרית מהתאומים שהוזכרו קודם לכן. עד כה, הכל זורם על פני מנוחות, אך במהרה צפה על פני השטח הסיבה האמיתית לשמה חזרו התאומים לעיירה (והאמת שעל סמך הפרק הראשון אפשר בהחלט לנחש מה היא או למה היא קשורה).
מרפרוף על הסיקור של הסדרה, ציפיתי לאנימה בסגנון H2O או מייסלף;יורסלף – שוג'ו עם טאץ' טראגדי והארם. אך דבר לא הכין אותי לסטירת הלחי שנתנה לי יוסוגה נו סורה: האנימה הצליחה להכיל את כל סוגי הז'אנרים הפורנוגרפיים שהכרתי (וגם כאלה שהכרתי רק אחרי צפייה בכותר) ב20 דקות בלבד. זאת מלבד יאוי, וגם זה כי לא היה אף גבר מלבד סורה (למרות שאין לכם מה לדאוג, אני כל כך רואה את זה בא בהמשך הסדרה בקצב הזה). אני אסכם את הפרקים הראשונים בצורה קצת פחות פורמאלית מהרגלי: הסדרה מסתכמת בחבורה של גושי ציצי מהלכים שנוהגים להסמיק בכל פעם שסורה באיזור. העובדה הזו לבדה יכלה להתאים להגדרה של כל אנימת אצ'י ממוצעת, אך מסתבר שהמצב גרוע בהרבה: אחותו לא רק מסמיקה ממנו, אלא גם רוצה ממנו קצת יותר מזה. קצת הרבה יותר מזה. לקראת אמצע הפרק שני האחים מתנשקים וכך יכל הצופה הממוצע לנחש כיצד עתיד להמשך הפרק – שנחתם כשהארוקה, ערומה למחצה, עומדת מול אחיה בצורה שלא משתמעת לשני פנים. אם כל זה לא מספיק, היוצרים בחרו בקפידה טרול שישאיר אתכם מזועזעים למשך זמן רב: הפרק הראשון מכיל שני שירי סיום, אשר ביניהם יש תוסף הנטאי של כל גושי הציצי בסדרה ביחד, פעילות מינית בצורה… מחרידה.
בשורה התחתונה: נוסו על נפשותיכם. לא ראוי לצפייתו של איש.

עד כאן להפעם, נתראה במהרה בפוסט הבא בנושא,
נונה.

פולמוס הקהילה: כולם בשביל הקהילה – והקהילה בשביל כולם, האמנם?

27 בספטמבר 2010 בשעה 6:02 PM | פורסם בUncategorized | 7 תגובות

אני אתחיל את הפוסט דווקא בהסתייגות שגעתה בקרבי טרם פרסומו. לאחרונה כפטריות לאחר הכנס, הבלוגיספירה גדשה בפוסטים ביקורתיים ולא ביקורתיים העוסקים במצב בשטח. הנושא החם בפי כל היה מצבה של הקהילה, לטוב ולרע, ובאופן לא מפתיע כלל וכלל רבים וטובים בקהילה בחרו להתייחס אליו. על אף המצב, העדפתי שלא לעסוק בנושא ולהרכין ראש באופן זמני, על מנת לצפות את ההתפתחויות ולהתרכז בנושא שרלוונטי לא פחות עבור הבלוג הזה – עונת הסתיו הבאה עלינו לטובה. אך דברים השתנו ולאט לאט התחזקה אצלי התחושה שהנושא הזה הוא כעת רלוונטי יותר מתמיד. לכן, על אף העובדה שפרוטוטייפ לא היה ולא התיימר להיות בלוג ביקורתי, ראיתי לנכון לפרסם את הפוסט הזה מתוך הנחה שהסוגיה הזו בכל זאת רלוונטית לכאן.

ברצוני לפתוח את הנושא בהשוואה הלקוחה דווקא מתחום הפוליטיקה: תארו לכם שבאחת היבשות הרחוקות והמבודדות ביותר, אי שם מעבר לקשת, קיימת מדינה קטנה, אשר תושביה מונים לכל היותר כמאתיים איש. במרוצת הזמן, אט-אט מצטרפים יותר ויותר אנשים למדינה הקטנה, והיא גודלת לאיטה וצוברת תאוצה. כל אחד מהתושבים במדינה מעריך אותה ובעל רגשות פטריוטיים כלפיה, על אף שכמו בכל מדינה ומסגרת אנושית – יש כאלה שתורמים יותר ויש כאלה שתורמים פחות, כדרכו של עולם. יום אחד מתפתח ויכוח בין התושבים הותיקים, אשר ראו בעצם עד לאותו הרגע זן נבדל ועילאי של תושבים, לבין התושבים החדשים יותר. זוהי ראשיתו של ויכוח עקוב מדם, בין אזרחי העיר הותיקים לאזרחיה החדשים, ויכוח שסופו בהחלטתם של הותיקים להוקיע מקרבם את האנשים החדשים והמהגרים.

ובכן, אתם בוודאי תוהים מה הקשר של הסיטואציה שהוצגה לעיל, שככל הנראה מתאימה יותר לסוגית העולים הזרים במדינתנו מאשר לקהילת האנימה עצמה. הסיטואציה למעשה מייצגת (לטעמי לפחות) את המצב שמתרחש כרגע בקהילה בצורה מוקצנת ומוחצנת יותר: את תושבי העיר הותיקים מייצגים רבים מקהילת האנימה, בעוד את העולים החדשים והמהגרים מייצגים אנשים אשר אינם נמנים בין חובבי האנימה והמנגה ומגיעים בכל זאת לכנסים. לעיתים הם אף חסרי כל הבנה בסיסית באנימה (אני-מה?), מנגה או תרבות יפן בכלל, דבר המעורר את זעמם של 'תושבי' הקהילה הותיקים ומבטא בעיקר את חששותיהם מפני קהילה שרובה אינו רואה אנימה ומתעניין בתרבות כלל וכלל. השוני בין המשל שהצגתי בפסקה זו לבין הנמשל, הוא שאיני מצליחה לראות כיצד יכול ציבור הלא-אוטאקואים (שאם נודה באמת – הוא מיעוט בצורה מובהקת) להפוך לרוב הקהילה. פסימיים ורואי שחורות ממהרים לזעוק – "איה הקהילה אשר ידעה מיהו הגנדאם" ומבכים את אובדן רמת הבקיאות של הקהילה הישראלית. אחרים ממהרים לזרוק לחלל האוויר אינספור השוואות: בין הקהילה של אז להיום, בין הקהילה הישראלית לקהילה בחו"ל, בין הקהילה לקהילות אחרות. לאט לאט מתעוררת בי השאלה – הכצעקת? והתשובה שלי עליה כיום היא – כן. בפירוש כן.

התשובה שלי לפולמוס היא כדלהלן: לא חסרים המקרים בהם אנשים לא-אוטאקואים פשוט לא מוצאים מה לעשות בכנסים. במקרה הטוב הם מסתובבים בכמה הרצאות, מזעיפים מבט אל עבר התוכניה ועוזבים את המתחם עם תחושות תסכול ומרמור. במקרה הטוב יותר – הם נכנסים אל כמה חדרי הרצאות, מתעניינים במתרחש והופכים להיות אוטאקואים מן השורה. המקרה היותר רע מאופיין בציבור אנשים שבאים לכנסים "בגלל החבר'ה". אותם אנשים לרוב לא משתתפים באירועי הקהילה- קוספלייז, טריוויה, הרצאות או כל דבר אחר אוטאקואי – ובמידה והם טרולים שבאים על מנת להתפרע, צוות המתנדבים מסנן אותם בשלבים היותר מוקדמים של הכנס (וכן, גם אני שמעתי על האיש וה"קוספליי" שלו, שהסתכם בכדור נייר מגולגל בסלוטייפ במוקדמות של השפיטה לתחרות הקוספליי בכנס האחרון). לעיתים הם אף מסתובבים ומתערים בין ההמון עם שלטי "FREE HUGS" ומבט מיוסר בעיניים, במקרה היותר רע צורחים "קוואי" בהתלהבות וחושבים שהעולם ורוד-פאקצי ומורכב בעיקר ממואה. הנקודה שלי בכל העניין היא שהעניין לא אמור להפריע לאיש. לא משנה על איזה מהמקרים מסתכלים ולא משנה מאיזו זווית – קהילת האוטאקו יוצאת נשכרת מהאנשים האלה, בין אם מדובר באנשים פוטנציאליים שיכולים להפוך יום אחד לאוטאקואים ולהגדיל את הקהילה ובין אם מדובר באנשים שלא מתעניינים באנימה ובאים רק בשביל החבר'ה. העניין הוא שלכל אחד מהאנשים הללו, אשר שילמו כרטיס כמו כל בא כנס באשר הוא, מגיע להנות מהמתחם בדיוק כמוכם. בין אם ההנאה שלו מתמקדת בלהרים שלטים, לצרוח קוואי או להיות משוכנע שביבי נתיהו הוא מואה וש'שיואו, כמה בישי וסקסי איקוטו משוג'ו קארה111#@%'. הרי, אנשים שמתפרעים בכנסים מועפים בין כה וכה ומטופלים במלוא חומרת הדין. מעבר לכך, ככל שיותר ויותר אנשים יגיעו – ההפסדים של המארגנים מהכנס יהיו קטנים יותר, כך שבעקיפין גם הקהילה מרוויחה. אם כן, מדוע לדחות אותם? הרי בכל קהילה יש אנשים כאלה וקהילת האנימה אינה יוצאת דופן. מדוע שהעניין ידיר שינה מעיניכם?

ומעניין אחד לאחר – אנשים באים ואנשים עוזבים את קהילת האנימה. זו דרכו של העולם. במקום לבכות על אובדן הקהילה הבוגרת שדועכת ועוברת אל מאחורי הקלעים, הגיע הזמן לשנות משהו. לקחת יוזמה. לקדם את הקהילה הזו הלאה, אוטאקואית או פחות-אוטאקואית-ממה-שאנחנו-מסוגלים-להודות-בו, אל עתיד בו הכנסים יהיו דבר שכיף להיות בו, לא משנה אם אתה אוטאקו, לא אוטאקו או שניצל ממדף הקפואים של סנפרוסט בסופר. במקום לריב ולהתמקח, בואו ננסה להראות לאנשים למה כן כדאי להיות חלק מהקהילה הזו – כי התכנים שלנו מגניבים יותר, כי האנשים שלנו איכותיים יותר והקהילה ברמה, כי כדאי להיות מעורה בתחביב ולהכיר אנשים שמעורים בו, כי להיות חלק מקהילת האנימה הישראלית פירושו להכיר אנשים מדהימים בכל כנס וכנס, לא משנה היכן אתה משתכן על פי המפה הגאוגרפית. אם נשים בצד את העובדה שכל הפסקה הזו נראית כמו מצע בחירות כושל או קמפיין פרסום לא יוצלח – אני מאוד מקווה שכל אדם יוכל להפיק ממנה את הלקחים הרלוונטיים לגביו, ובאמת ישנה את הגישה שלו כלפי באי הכנס המדוברים.

באותה נשימה אני רוצה לציין – ראיתי ויצא לי לראות בכנסים האחרונים את מצוקת המרצים. מעטים מסכימים להעביר פאנל או סדנה ובכך לתרום לנשק החזק ביותר של קהילת האנימה כלפי העולם החיצוני – ההסברה. בכנס האחרון המצב היה כה עגום עד כי אחראי המתנדבים היה צריך לחפש בעצמו את המרצים במקום שאנשים יתנדבו בעצמם. לטעמי – זה מצב אשר ללא ספק דורש שיפור. כנס שמטרתו להביא עוד אוטאקואים לתחום צריך להיות כנס אנימה. כנס אנימה צריך הרצאות, כי בשורה התחתונה – מה שמאפיין כנס אנימה הוא התכנים. והם מועטים. וכשהם מועטים, כל כך מועטים, זה נותן צוהר לאנשים שהם לא אוטאקואים לבוא, וכך במקום למשוך אנשים לעולם האנימה הפכנו לסה"כ עוד אירוע חברתי, EVENT מהפייסבוק, מפגש רב-פורומי, או איך שלא תבחרו לקרוא לזה. במילים אחרות, כן, בלי התכנים, שכמעט ולא מתקיימים בגלל שהקהילה לא תומכת ומעבירה אותם – הכנס הזה הוא כנס חברתי לכל דבר. כנס ללא תכנים הוא לא כנס, אלא אירוע חברתי. ואח"כ אנשים מתפלאים לאן אבדה הקהילה.
התוכן מושך אנשים לתחביב, ואותו תוכן בא מהקהילה. על כן, ללא עזרה של הקהילה ותמיכה ממנה, אנשים חדשים לא יבואו והקהילה תשאר קטנה יותר במקרה היותר טוב, או תטמע בין החלק הלא-אוטקואי בקהילה כדרכן של בשורות רעות המגשימות את עצמן. אנימות תמיד יהיו נחלתה של הקהילה. המטרה שלנו היא לעודד את זה. על כן, במקום להרחיק אנשים מהקהילה בגישה בדלנית שכזו – עלינו למשוך אותם אל הקהילה, בין אם מדובר ביחס הולם כלפי הלא-אוטאקואים, סיוע בהעברת תכנים או התנדבות באופן כללי בכנסים.

כולנו בסופו של דבר כאן מתוך סיבה מסויימת, כל אדם מסיבתו שלו הוא. אחדים מתוך רצון להשתייך למסגרת כלשהי, אחרים מתוך אהבה טהורה לתחביב ולתרבות בכלל. בשורה התחתונה – מה זה משנה? כולנו כאן כדי להנות. לא משנה למה אתם באים לכנס, בין אם זה בגלל הפאן החברתי או מתוך אהבה לאנימה ולתכנים עצמם, תוכלו להפיק הנאה. הפנגירלז מעצבנות אתכם? אל תסתכלו הצידה. האנשים הלא קשורים מעצבנים אתכם? הם ממילא מתרכזים רק באיזורים מסויימים, אפשר פשוט לא לעבור שם או לא לייחס לכך חשיבות. מה שכן – לא משנה לאיזה צד אתם משתייכים, תשתדלו כמה שפחות להפריע לצד הנגדי – בין אם מדובר בלא להטריד את באי הכנס ולעשות בלאגן, או סתם לחסום מעברים ולהתפרץ לאירועים בלי סיבה נראית לעין, כי הכנס בתכליתו מיועד לכולם.

סיכום כנס באנקה סאי, קיץ 2010

4 בספטמבר 2010 בשעה 7:33 AM | פורסם בUncategorized | 3 תגובות

אמנם קצת באיחור, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, וגם שבוע אחרי – אני חושבת שסוגיית הכנס עדיין רלוונטית ובוערת בשטח, שכן היה ללא ספק כנס מוצלח שיזכר לטווח הארוך. אני אקדים ואומר שבתור אדם שמשתדל להיות נורא ענייני בכל מה שקשור לבלוג הזה ולתכנים בו, ביקורות על כנסים תמיד היו ויהיו האיזור האפור שלי. ז"א, הבלוג הזה לעולם לא יעסוק בתכנים שלא קשורים בצורה ישירה או עקיפה לאנימה ובהחלט לא הולך להיות בלוג אישי, אבל לא משנה כמה אני אנסה לתת חוות דעת עניינית על כנסים ואירועי קהילה, תמיד ישתחלו לתוכם חוויותיי כמבקרת ומתנדבת (ולאחרונה גם מרצה), דברים שיאירו אותם באור סובייקטיבי במקצת ואובייקטיבי הרבה פחות. על כן, התנצלותי הכנה עבור אלה שבהכנסם לכאן מצפים לפוסט שיראה אחרת ואישי הרבה פחות.

ובכן, הבוקר שלי התחיל ברבע לחמש בבוקר, בעת בה דחפתי את כל חומרי ההרצאה עליהם עבדתי עד מאוחר (אשר תוכלו לראות בפוסט הקודם) לתוך שקית מאולתרת שנשרכה אחרי במהלך הכנס. בסביבות חמש וחצי כבר הייתי מוכנה ומזומנה והתיישבתי מול המחשב על מנת לשקול דרכי הגעה אפשריות. מטוס סילון וכנפי קלאמפ נשללו על הסף, וקצת אחריהם גם רעיון הרכבת הלא-קיימת בחולון והאוטובוסים שמסורבלים מדי. בהעדר אמצעי תחבורה אחר, החלטתי ללכת על האמצעי הקצת-פחות-מתקבל-על-הדעת – אבא. לאחר נסיעה נחמדה אל העבודה של אבא, כדי לאפשר לו להתארגן לנסיעה ארוכה כל כך שדורשת בין היתר גם העדרות בהתרעה קצרה מהעבודה, בסביבות עשרים לשבע, התחלנו בנסיעה לכיוון חיפה. על מנת להגיע לחיפה, נעזרנו בידידו לנסיעות של אבא, שאף פעם לא טועה (ואף פעם לא צודק בדיוק באותה מידה) – הGPS, שבמהרה התגלה ככישלון מתכתי שנוהג לצפצף 'פנה שמאלה!! פנה שמאלה!! פנה שמאלה!!' בתדירות גבוהה מדי, משל היה הארו מגנדאם. בסביבות שמונה או קצת הלאה, לאחר נסיעה מתישה למדי מחולון לחיפה במהלכה אבא שלי רצה להרוג אותי והצטער שלא שלח אותי לחוג התפירה של המתנ"ס העירוני בדימונה, הגענו למתחם בו התעתד להתקיים הכנס בעוד כמה שעות – מתחם מרשים למדי, שהתנוסס לגבהים עצומים ונוכחותו בלטה למרחוק – מרכז הקונגרסים.

לאחר סיבוב קצר במתחם, מעט סידורים ותדרוך מהיר – זכיתי לענוד את התג הראשון שלי לאותו היום (מתוך שלושה) – תג המתנדבים, שציין את התחלתה של משמרת הבוקר שלי. למקרה שלא ציינתי עד כה, את משמרת הבוקר שלי העברתי בקופות עד שעה 12 וחצי לערך, שם יצא לי להבחין בלא מעט סיטואציות ביזאריות שדורשות התייחסות: בין אם מדובר בשלל הורים זועמים שהיו בטוחים שהמתחם הוא חלק מהקניון והתעקשו להכנס חינם או בין אם מדובר בילדים קטנים שאחזו בידיים רועדות בהוריהם הסקפטיים, מוכנים לקבל את התשובה החד משמעית – "לא". במהרה – כולם בסופו של דבר יצאו מרוצים, מלבד כאלה שעושה רושם שמלכתחילה-לא-באו-במטרה-להיות-מרוצים, מה שלא ממש הפתיע מישהו. במהלך המשמרת נחתה עלי במקרה העובדה שהחליפו בתוכניה בין תחרות הטריוויה ללייבאקשן של סול איטר, מה שגרם לי לסיים את המשמרת קצת מוקדם מהצפוי – 12 וחצי, תוך שאני רצה אל עבר האולם הראשי, שלקח לי מסיבות תהומיות די הרבה זמן לאתר אותו (אני אשער שגודלו העצום כל כך של המתחם הוא תירוץ שמתקבל על הדעת).

באיזור אחת עליתי לסבב הראשון בטריוויה וניצחתי, על אף שלטעמי הייתי מאכזבת נורא כמתמודדת. בשל העייפות הרבה שפקדה אותי והעובדה שהכלב אכל לי את שיעורי הבית, לקח לי זמן רב לחשוב על תשובות לשאלות בסיסיות למדי – כמו 'איך מתה אימא של טורו הונדה', ודווקא על השאלות היותר סבוכות עניתי בקלות יחסית. את הטריוויה עזבתי לצערי לקראת סוף הסבב השני, משום שעד ההרצאה שהייתי אמורה להעביר עם תאיר, נותרו דקות ספורות. לאחר שאספתי מעט אנשים ואיתרתי את תאיר חמו, איתה כמתוכנן הייתי אמורה להעביר את ההרצאה (פאנל "סדרות עונת הקיץ" למי שתוהה), נפלה עלינו הבשורה המרה – הדיסק און קי של תאיר, עליו היה העותק העדכני ביותר של המצגת והטריילרים – נגנב. לאחר סיבובים הלוך ושוב בין חדר האח"מים לדוכן האבידות והמציאות, הבנו כי הסיכוי להשיב את הדיסק און קי האבוד אפסי, ובהיסטרית אימים מיהרנו למצוא את יבגני, א. תכנים של כנס באנקה סאי 2010. יבגני השיג לנו עותק לא עדכני במיוחד של המצגת, בלי המון דברים שעבדנו עליהם עד השעות המאוחרות שלפני הכנס, מינוס תמונות פארודיות של כשלים ובדיחות משעשעות שהופיעו בגרסה העדכנית ביותר, אבל עם התוכן המרכזי ביותר – 67 האנימות עליהן היינו אמורות לדבר במהלך ההרצאה. אנחת הקלה.

את ההרצאה התחלתי בחשש יחסי, שכן זו ההרצאה הראשונה שאני מעבירה בכנסים על אף שבשביל תאיר זו לא הפעם הראשונה, אך מהר מאוד החשש התברר כלא מוצדק בעליל. ההרצאה היתה אדירה לטעמי (על אף שעמדת המרצה תמיד לא אובייקטיבית בעניין שכזה), נוצר לי הרושם שבאי ההרצאה ממש צחקו מהבדיחות והאווירה היתה מאוד הומוריסטית ומהנה – כמתוכנן. באותה נימה אני חייבת להודות לבאי ההרצאה – שלא רק שהקדישו לנו את זמנם, אלא היו קהל אדיר – שצחק בבדיחות, תרם לחלק ההומוריסטי וגרם להרצאה לעבור באופן הטוב ביותר, שגרם לי כמרצה להרגיש סיפוק אדיר ושביעות רצון. תודה לכם, באמת. במהלך ההרצאה היה קטע שבאופן אישי שעשע אותי נורא – באיזור אמצע ההרצאה, נכנס אלינו איש טכני חמוד וחביב מצוות המתחם, ושאל עם כל הציוד הטכני עובד באופן תקין. אני אסביר את עצמי בצורה יותר טובה וחד משמעית – עד לאותה שניה, הכל עבד בסדר. אך ברגע בו דרכה כף רגלו של האיש הטכני החביב ופיו פצה אומר, קרס לנו המקרן. תוך פחות מחצי שניה סודר המקרן, אך לקהל זה כבר הספיק – כולם מחאו לו כפיים, ולא הפסיקו לצחוק לרגל המאורע המכונן והתמוה. במהלך ההרצאה, חילקתי דפים (שהדפסתי במדפסת הביתית שלי, מה שגרם לה לאבד צלע-אנוש שממילא מעולם לא היתה לה, ולשבוק חיים באופן סופי ומוחלט) בהם רשימות של כל אנימות עונת הקיץ, על מנת שבאי ההרצאה יוכלו לסמן במהלך ההרצאה מה כדאי להם לראות וממה כדאי להמנע, מה שהתברר כרעיון מוצלח.

לאחר ההרצאה אני וחברים ראנדומליים פנינו לאייש שולחן במזנון הכנס, במהלכם כל אחד מצא מה שמתאים לו – אני את אוסף הגזרים הבלתי אכילים שלי, רועי והפוקי שהוא הביא מחו"ל (האמת ששמרתי שניים מהם לאחותי הקטנה. מאחותי נמסר כי לפוקי [בבטן שלה] שלום. אגב, זה גרם לי לתהות, איפה מלבד בכנסים בארץ ישראל הקדושה תוכלו למצוא פרה ענקית ואנושית מחלקת פוקי?) וגיל שניסה להנות מהתלושי האוכל שקיבלתי ללא הצלחה. במקביל נעשו נסיונות על ידי חברים אחרים, רעבים קצת פחות, להכין שלטים עליהם התנוסס הכיתוב – "פדובר, תעשה לי לולי" ודומיהם, שלטים שהונפו בגאווה במהלך אירוע הקוספליי על ידי רבים. בין לבין הלכתי עם כמה אנשים לדוכן של גיא כדי לממש שובר בו זכיתי באירוע המתנדבים מהכנס הקודם – 75 שקלים לקנייה. קניתי פוסטר של קאמוי, הדמות האהובה עלי מעולם האנימה, והוספתי להתלבט לגבי איזו מנגה כדאי לי לבחור בכסף שנותר – לא היו הרבה מנגות, והקצת שכן לא עשה עלי יותר מדי רושם. בסופו של דבר, בחרתי בווליום הראשון של מאנסטר (כי כל השאר התחילו מווליומים שבע והלאה). בהמשך הכנס, בעודי מתלהבת מהמנגה שזה עתה קניתי, נפלה עלי הבשורה המרה – המנגה ביפנית. על כן, אם מישהו רוצה לקנות ממני את המנגה, הוא מוזמן לפנות אלי בשמחה (כן, אני מודעת לעובדה שזו פרסומת מאוד מאוד לא סמויה, אני נואשת).

אחרי לא הרבה זמן, התחילה תחרות הקוספליי, ההיי-לייט של הכנס בעיני רבים. היו קוספלייאים ממש ממש טובים הפעם ויתכן שיותר מתמיד. בעיה אחת שהעכירה על תחרות הקוספליי היתה דווקא טכנית והיא מערכת ההגברה – שצרמה מאוד לאוזניים והפכה אפילו את קולה הנעים לאוזן של המנחה ליללות שלא יאכזבו את מאריה אושירומיה מאומינקו. במהלך התחרות ניכר כי מארגניה ניסו להיות כמה שיותר מקוריים, וראוי לציין לטובה כי הדבר בהחלט פעל ושלהב את הקהל – בין אם מדובר בסקיטים שהיו עשויים נהדר, או בAMV שהוסיף רבות לאווירה ושדרג את תחרות הקוספליי בכמה שלבים מעלה. לאחר התחרות הוקרן הטריילר של המחזמר שהולך להיות בכנס הבא, ואני חייבת לציין שהוא עושה רושם של אחד קצת פחות מוצלח, אבל כנסים יגידו. קצת לאחר שעזבתי את האולם, עייפה מתמיד, קיבלתי מידי יבגני את הפרס שלי על הזכייה בטריוויה, ליוויתי כמה חברים החוצה, פגשתי אנשים נוספים ומגניבים ובסביבות תשע החלטתי להתקפל וללכת הביתה. הנסיעה היתה פקוקה וצפופה יותר מהנסיעה הלוך ולקחה כשעתיים. בסביבות 11 הייתי בבית, מסכמת יום מתיש ומפרך, ללא הקפה של הבוקר! (האמת שאני בכלל לא שותה קפה, אף פעם, רק תה. אבל זה נשמע ומצטייר הרבה פחות טוב בפוסט).

לסיכומו של יום, היה אחד הכנסים הטובים ביותר שהייתי בהם אי פעם. בין אם מדובר בצוות הנפלא ששקד ועבד על כל פרט פרט בכנס – דוגמת יבגני קנטור, א. תכנים, שנתן תשומת לב לכל מתנדב ומתנדב ללא יוצא מהכלל וטיפל בכל בעיה וכשל שהתעוררו בזריזות ויעילות שכמותם לא נראו, המתנדבים שבלעדיהם לא היה כנס, המרצים (מינוס אני) שהעבירו הרצאות מחכימות ומעוררות מחשבה, הקוספליירים שגרמו לתחרות להראות טובה מתמיד, סגל הכנס ששקד עליו מהשעות הלא-שפויות של הבוקר ועד השעות הלא שפויות של הלילה ובאי הכנס – שבלעדיהם דבר לא היה קם על הרגליים בצורה טובה כל כך – כל בורג במערכת תפקד כראוי, דבר שגרם לכנס להראות כאחד הכנסים הטובים ביותר שהיו ושיהיו. אני מאוד מרוצה, ורוצה להביע שאיפות לעבר הכנסים הבאים – בתקווה שהם יהיו טובים ברמה של הכנס הזה, מי יתן ואפילו יותר.

אגב, לאור תחרות הקוספליי מעוררת ההתפעלות מהכנס האחרון, החלטתי להצטרף לתחום הקוספליי, וכבר בכנס הבא (בחנוכה, של אוטאקון), תוכלו להתרשם מהקוספליי הראשון שלי, שככל הנראה יהיה חלק מקאסט. מלבד זאת, אני אשמח לקבל תגובות (גם פחות חיוביות) ממי שנכח בהרצאה שלי, על מנת להשתפר לפעם הבאה.

ותזכרו תמיד, שלא משנה מה יגידו -
אין קהילה שווה יותר מקהילת האוטאקו!

העמוד הבא »

Create a free website or blog at WordPress.com. | ערכות עיצוב Pool. של Borja Fernandez
רשומות וכן תגובות feeds.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.